ביאור שטיינזלץ על סנהדרין ד׳

1 ורבנן וחכמים אומרים שאין מכאן ראיה גמורה כי "ירשיען" כתיב נאמר, שאמנם קוראים אנו "ירשיעון" בלשון רבים, אבל הכתיב הוא "ירשיען" בלשון יחיד, ואין למדים מכאן אלא דיין אחד.

2 א המחלוקת בין רבי וחכמים הוסברה איפוא כמבוססת על השאלה האם יש לסמוך על דרך הכתיבה או על הקריאה המקובלת של מילים בתורה. בענין זה אמר ר' יצחק בר יוסי אמר ר' יוחנן: רבי, ור' יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ור' שמעון, ור' עקיבא, כולהו סבירא להו כולם סבורים הם: יש אם למקרא. כלומר, יש בסיס ויסוד חזק לאופן שבו קוראים את התורה, וצורת המלה כפי שהיא נקראת חשובה יותר מאשר נוסח הכתיב.

3 ומפרטים: דברי רבי בענין זה — הא דאמרן זו שאמרנו שהרי הוא דורש "ירשיען" בלשון רבים דווקא — "ירשיעון".

4 ור' יהודה בן רועץ, דתניא שכן שנינו בברייתא: שאלו תלמידים את ר' יהודה בן רועץ: נאמר "ואם נקבה תלד וטמאה שבעים כנדתה ושישים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" ויקרא יב, ה אקרא אני "שבעים" ולא "שבעים", יכול תהא יולדת נקבה טמאה שבעים יום!

5 אמר להן: אפשר להוכיח שאין הדבר כן, טימא וטיהר ביולדת זכר שמיד אחרי הלידה היא טמאה ואחר כך באים ימי "דמי טהרה", וטימא וטיהר בנקבה. מה כשטיהר בזכר שיש לה להמתין שלושים ושלושה יום — טיהר בנקבה כפלים שישים ושישה, אף כשטימא בזכר ואמר "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוותה תטמא" ויקרא יב, ב בנקבה הזמן הוא כפלים, ואם כן יש לקרוא כאן "שבעים".

6 לאחר שיצאו ממנו יצא ומחזיר אחריהם ובקש מהם שישובו, ואמר להן: אי אין אתם זקוקים לכך לראיה זו שבאה על ידי ההשוואה, אלא "שבועיים" קרינן קוראים אנו במסורת המקובלת, ויש אם למקרא ואין צורך בראיות אחרות.

7 בית שמאי מנין שסבורים שיש אם למקרא — דתנן שכן שנינו במשנה, בית שמאי אומרים: כל מיני דם הקרבנות הניתנין על מזבח החיצון, שנתנן במתנה אחת בזריקה אחת בלבד, אף שמעיקר הדין צריכים לתת את דמם בשתי נתינות או יותר — כיפר ויצא ידי חובת הקרבן. שנאמר: "ועשית עולותיך... ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך" דברים יב, כז, שאף לקרבן עולה, שצריך נתינות אחדות, די בשפיכת דם אחת לצאת בדיעבד ידי חובה. ואילו בקרבן חטאת צריך שיתן לפחות שתי מתנות. ובית הלל אומרים: אף בחטאת, בדיעבד, אם נתנן במתנה אחת — כיפר.

8 ואמר רב הונא: מאי טעמא מה הטעם של בית שמאי — שנאמר בחטאת שלוקח מן הדם באצבעו "ונתן על קרנת מזבח העלה", וענין זה נזכר שלוש פעמים, הרי מצרפים את המקרים שמוזכר בהם "קרנת" "קרנת" "קרנת" ויקרא ד,כה,ל,לד, ולפי הכלל שמיעוט רבים שנים, הרי כאן שש קרנות. ארבע מהן נמנו למצוה שלכתחילה עליו לתת דם על ארבע קרנות המזבח, ושתים אחרות נמנו לעכב, שאם לא נתן על שתי קרנות לפחות — לא יצא.

9 ובית הלל אומרים כי יש להבין את הדברים כפי הכתיב. נאמר "קרנות" פעם אחת מלא, ונאמר פעמיים "קרנת" "קרנת" חסר, ולפי הכתיב "קרנת" משמעו קרן אחת בלבד — הרי כאן בסך הכל ארבע. ונאמר כי נותנים את דם החטאת על ארבע קרנות — שלש מהן למצוה בלבד, ואחת לעכב.

10 ושואלים: לפי הסבר זה לשיטת בית הלל ואימא כולהו ואמור שכולן למצוה, וגם אם לא נתן כלל — כיפר. ודוחים: כפרה בכדי לריק, בלא דבר בלא נתינת דם כלל — לא אשכחן מצאנו בכתובים.

11 וכן ר' שמעון סבר שיש אם למקרא, דתניא שכן שנינו בברייתא שנחלקו חכמים בענין מספר הדפנות ההכרחי בסוכה של מצוה, יש מי שאומר ששתים צריכות להיות כהלכתן, כלומר, דפנות בשיעור הראוי לסוכה, ושלישית אפילו רחבה רק טפח אחד. ר' שמעון אומר שצריך שלש דפנות גמורות כהלכתן, ורביעית אפילו טפח. ושואלים: במאי קמיפלגי במה, באיזה עקרון הם נחלקו? ומסבירים: רבנן סברי סבורים שיש אם למסורת שדורשים מצורת המילים בכתיבתן, ור' שמעון סבר שיש אם למקרא. כיצד?

12 רבנן סברי חכמים סבורים: יש אם למסורת, ובענין סוכות נאמר "בסכת" "בסכת" "בסכות" ויקרא כג, מב–מג הרי כאן ארבע, כי "בסכת" נדרש בלשון יחיד, ו"בסכות" הוא לשון רבים, ומיעוט רבים שניים. דל חד קרא לגופיה הסר מקרא אחד לגופו, כלומר, ללמדנו לעצם החובה לשבת בסוכה — פשו להו תלת נשארו להם איפוא שלוש, כלומר, שלושה מקראות נוספים שמהם אנו לומדים ברמז לענין מנין הדפנות בסוכה, שצריך בה שלוש דפנות. אתאי הלכתא באה ההלכה המקובלת בידינו שדופן אחת של הסוכה יכולה להיות בלתי שלמה גרעתא גרעה את הדופן השלישית של הסוכה, ואוקימתא והעמידה אותה על טפח בלבד.

13 ולכן: שתים כהלכתן והשלישית אפילו טפח. ור' שמעון סבר שמבינים את הכתובים כדרך קריאתם והקרי הוא "בסכת" "בסכת" "בסכות" כל אחד בלשון רבים, הרי כאן לפחות שש, דל חד קרא לגופיה הסר מקרא אחד לגופו שיש צורך בסוכה כלל, ויש איפוא רק שני מקראות שנאמר בהם "בסכות", פשו להו נשארו להן ארבע לצורך הדרשה. אתאי הלכתא גרעתא באה ההלכה וגרעה את הדופן הרביעית ואוקמיה והעמידה אותה על טפח וזהו המקור לשיטתו.

14 ר' עקיבא סבור שיש אם למקרא, דתניא שכן שנינו בברייתא, ר' עקיבא אומר: יודעים אנו שרביעית דם שיצאה ממת אחד מטמאה באהל, ורצה ר' עקיבא להוכיח כי אם יצא דם בשיעור זה מכמה אנשים יחד — מטמא, ומניין לרביעית דם שיצאה משני מתים יחד שאף היא מטמא באהל? — שנאמר: "ועל כל נפשת מת לא יבא" ויקרא, כא יא ובלשון המקרא "הדם הוא הנפש", ומן הצורה "נפשות" ברבים, נלמד שגם אם היו שתי נפשות ושיעור אחד הרי זה מטמא. ורבנן אומרים: "נפשת" כתיב ואפשר להבינו בלשון יחיד. ולמדים מכאן לטומאת דם היוצא ממת אחד בלבד.

15 מתקיף לה מקשה על כך על דרך סברה זו כולה רב אחא בר יעקב: מי איכא דלית ליה האם יש חכם שאין לו, שאינו מקבל את ההנחה שיש אם למקרא, וסבור שאין סומכים על הקריאה? והתניא והרי שנינו בברייתא על הכתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" שמות כג, יט יכול הכוונה בחלב, ויהא האיסור בבישול לא בחלב כי אם על חלב?

16 אמרת אומר אתה כתשובה לכך: יש אם למקרא, והקריאה המקובלת בידינו היא חלב. משמע שאין מערער שסומכים על דרך הקריאה המקובלת בידינו.

17 אלא יש לדחות כל מה שאמרנו, ולומר: דכולי עלמא לדעת הכל יש אם למקרא. ואם כן, כל המחלוקת שהבאנו ופירשנו עלינו לחזור ולפרש באופן אחר. ורבי ורבנן וחכמים שנחלקו בענין מספר הדיינים, בהא קמיפלגי בענין זה הם נחלקו; רבי סבר שמה שנאמר "ירשיען אלהים" כוונתו לדיינים אחריני אחרים, נוספים לאלה המנויים קודם ולכן עליהם ביחד להיות חמישה, ורבנן סברי וחכמים סבורים כי "ירשיען" כוונתו — דהאיך והאי של אלה ואלה, כלומר, אותם דיינים הנזכרים כבר, שהם שלושה.

18 ור' יהודה בן רועץ המדבר מענין מספר ימי טומאה ללידת נקבה, אין להבין מתוך הדברים שרק הוא לבדו סבור שיש אם למקרא אלא לא פליגי רבנן עליה נחלקו חכמים עליו, והכל מקבלים את שיטתו.

19 ובית הלל, הסבורים שיוצאים אפילו בחטאת במתנת דמים אחת, טעם אחר להם בדבר, דתניא שכן שנינו בברייתא: נאמר בחטאת "וכפר" "וכפר" "וכפר" ויקרא ד, כו. ויקרא ד, לא. ויקרא ד, לה שלוש פעמים והיה צורך בחזרה זו מפני הדין. כלומר, משום שהיתה אפשרות לעשות השוואה בדרך ההגיון והסברה "דין" ולהגיע למסקנה אחרת. כיצד?

20 והלא דין הוא: נאמר לשון "דמים" למטה בדין חטאת העוף "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח". ויקרא ה, ט, ונאמר לשון "דמים" למעלה בדין חטאת הבהמה "ולקח הכהן המשיח מדם הפר". ויקרא ד, ועוד. מה דמים האמורים למטה בחטאת העוף כשנתנן במתנה אחת כיפר שהרי נאמרה בה רק נתינת דם אחת, אף דמים האמורים למעלה כשנתנן במתנה אחת בדיעבד — כיפר.

21 או כלך לך לדרך זו ותציע הצעה אחרת: כי נאמר "דמים" בחוץ בקרבן חטאת של כל אדם שהוא מוקרב על מזבח החיצון שבעזרה, ונאמר "דמים" בפנים על חטאות הקהל והכהן הגדול שזורקים מדמן על מזבח הקטורת שבפנים בהיכל. מה דמים האמורים בפנים, אם חיסר אחת ממתנות — לא עשה ולא כלום ואין הקרבן עולה לו, אף דמים האמורים בחוץ אם חיסר אחת ממתנות — לא עשה כלום.

22 ומעתה נדון: נראה למי דומה יותר דין חטאות החיצוניות ולמה צריך להשוות? ואפשר לטעון: דנין חוץ מחוץ, קרבן חטאת המוקרב על מזבח החיצון מחטאת העוף המוקרב אף הוא על מזבח החיצון, ואין דנין חוץ מפנים.

23 או כלך לדרך זו שמא אפשר לטעון להיפך: דנין דבר שהוא חטאת, ושלכתחילה צריך לזרוק את דמו על ארבע קרנות המזבח, מחטאת הפנימית שאף היא קרויה חטאת ואף היא נזרקת על ארבע קרנות המזבח, ואל יוכיח זה, קרבן העוף, שאין הוא חטאת וארבע קרנות יחד, אלא קרבן המוקרב בצורה שונה לגמרי.

24 וכיון שאין להכריע על ידי הסברה לבד, תלמוד לומר: "וכפר" "וכפר" "וכפר" — מפני הדין, מפני סברה זו. וכך נאמר: "כיפר" כוונתו מכל מקום — אף על פי שלא נתן אלא שלשה מתנות, "כיפר" — אף על פי שלא נתן אלא שתים, "כיפר" — אף על פי שלא נתן אלא אחת. ודרשה זו היא המקור לשיטת בית הלל.

25 ור' שמעון ורבנן שנחלקו בענין סוכה בהא פליגי בנושא זה נחלקו, שר' שמעון סבר סבור שסככא לא בעי קרא חובת הסכך לסוכה אינה צריכה מקרא מיוחד ללמד עליו שהוא נדרש, שהרי דבר זה מובן מעצם המלה, ולכן נשארו שתי פעמים "בסוכות" מלא, ולמדים מכאן לארבע דפנות הסוכה, וההלכה ממעטת דופן אחת עד כדי טפח. ורבנן סברי וחכמים סבורים שאף סככא בעי קרא חובת הסכך צריך מקרא מיוחד, ולכן סבורים חכמים שמארבע הפעמים שנזכרו סוכות ומהם למדו לדפנות הסוכה יש ליטול אחת לענין הסכך, הרי נשארו רק שלוש דפנות.

26 ור' עקיבא ורבנן וחכמים המדברים מענין טומאת רביעית דם משני מתים, בהא פליגי בדבר זה נחלקו, שר' עקיבא סבר סבור ש"נפשת" — תרתי משמע שתים משמעו, ולכן רביעית דם הבאה משני מתים אף היא מטמאה, ורבנן סברי וחכמים סבורים "נפשת" — דעלמא משמע בכלל משמעו, שמדובר בדין כללי ולכן נזכר בלשון רבים, ואין לדייק מכאן לגבי שתי נפשות, ובשל כך יכול איפוא להתפרש שהכל מודים שיש אם למקרא.

27 ושואלים: ודכולי עלמא והאם באמת לדעת הכל יש אם למקרא? והתניא והרי שנינו בברייתא: נאמר בענין תפילין "והיו לטוטפות בין עיניך" שמות יג, טז, ונזכר בתורה שלוש פעמים: "ולטוטפות" שמות יג, טז, "לטוטפת" דברים ו, ח, "לטוטפת" דברים יא, יח, "טוטפת" הוא לשון יחיד, "טוטפות" לשון רבים — הרי כאן ארבע טוטפות, ומכאן למדנו שמספר הבתים הטוטפות בתפילין של ראש יהיה ארבעה, אלו דברי ר' ישמעאל.

28 ר' עקיבא אומר: אינו צריך לראיה זו אלא המלה "טוטפת" עצמה משמעה ארבע. כיצד? "טט" בלשון כתפי היא שתים, המלה "פת" בלשון בני אפריקי היא שתים — הרי "טוטפות" משמעה ארבע. וברור מדברי ר' ישמעאל שהוא למד דווקא ממסורת הכתיבה ולא מן הקרי.

29 אלא עלינו לדחות שוב את מה שאמרנו, ולחזור להסבר הראשון: לעולם יש לך לפרש כי פליגי נחלקו חכמים אם סומכים על הכתיבה או על הקריאה. והני מילי ודברים אלה, מה שהיה קושי ללא פתרון קודם, ממה שלא מצאנו שנחלקו בענין גדי בחלב אמו, יש לומר: כי פליגי כאשר נחלקו — הרי זה היכא דשני קרא במקום ששונה הקריאה מהמסורת של הכתיב, שלפי הקרי היה צורך לכתוב את המלה בצורה אחרת, ואז נחלקו מה היא הצורה העיקרית. אבל האי זה "חלב" ו"חלב" דכי הדדי נינהו שזה כמו זה הם ואין כל אפשרות לכתוב אחרת, יש לכל הדעות אם למקרא.

30 על הסבר זה מקשים: והרי המילים "יראה" "יראה" דכי הדדי נינהו שהם זו כמו זו בכתיבתם, ובכל זאת פליגי נחלקו חכמים על מה יש לסמוך יותר. דתניא שכן שנינו בברייתא: יוחנן בן דהבאי אומר משום בשם ר' יהודה בן תימא: הסומא עיוור באחת מעיניו פטור מן הראיה, כלומר, פטור מלעלות לרגל, שנאמר: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' " שמות כג, יז, וניתן הדבר להיקרא "יראה" ונקרא "יראה" והוא דורש: כדרך שבא לראות כך בא ליראות לפני ה'. מה לראות כוונתו ראיה שלמה בשתי עיניו, אף ליראות בשתי עיניו, ומי שאין שתי עיניו רואות איננו בין המחוייבים לעלות לרגל. משמע שאף כשאין הבדל באותיות יש הדורשים את המילים שלא כדרך קריאתן המקובלת!

31 אלא אמר רב אחא בריה בנו של רב איקא: בדין גדי בחלב אמו שהכל מסכימים לו, יש טעם אחר להוכיח שמדובר בחלב ולא בחלב, כי אמר קרא הכתוב "לא תבשל גדי" שמות כג, יט, משמע — דרך בישול אסרה תורה, ובישול יתכן רק בחלב נוזל ולא בדבר המוצק כחלב.

32 א ושוב חוזרים אנו לנושא העיקרי. תנו רבנן שנו חכמים בברייתא: דיני ממונות בשלשה דיינים